דף צ”ז

דף צ”ז ע”א, גמרא, ובחלב אסור, והא ארבב”ח עובדא הוה קמיה דר”י וכו’: (הרא”י) [הראש יוסף] הביא בשם (הת”ח) [התורת חיים] ז”ל שהקשה למה לא פריך בלא”ה סתירה על ר”ה מעובדא דר”י, עיי”ש מה שכתבו האחרונים בזה. ולפע”ד נראה פשוט עפ”י מה שכתב הר”ין ז”ל בשם הרא”ה ז”ל דבחלב בצלי דמפעפע גרע מבישול ולא מהני ששים, משום דאינו מפעפע בשוה. והנה סברא זו נכונה לפי מה דפסקינן דרותח דצלי אינו כרותח במבושל, אלא דחלב שאני דמפעפע. וא”כ שפיר י”ל דהחלב אינו מפעפע בשוה, אלא הולך בשביל הנוח לו יותר אנה ואנה, ולא מתפשט בשוה. אבל אם נאמר דכח הצלי ככח הבישול, תו ליכא לחלק ולומר דצלי אינו מוליך הטעם בשוה, דמ”ש כיון דכחות צלי ובישול שווין הן. ולכן קודם שמסיק דחלב שאני דמפעפע, לא מצי מקשה אר”ה מהאי עובדא דר”י, די”ל דשם הוה ששים נגד החלב, דכחוש הוה, וקמ”ל בסיפור דהאי עובדא דלא תימא צלי אינו כמבושל, אלא חלב מפעפע, ואז היה אסור בצלי אע”פ דאין בו סמך, וכדעת הרא”ה דאינו מפעפע בשוה, קמ”ל דגם בצלי אינו כמבושל אלא שאני חלב דמפעפע, שפיר פריך מעובדא דר”י דתו ליכא לתרץ דהיה בו ס’, דהרי בחלב, דאינו מפעפע בשוה, לא מהני ששים כנ”ל, וצריך לתרץ כחוש הוה, ר”ל חלבו כחוש, ואינו מפעפע, וכפירוש ר”ת בתוספות ד”ה כחוש הוה. ולאידך פירוש שבתוספות, דכחוש הוה דאית בה סמך, צ”ל דקמ”ל, נגד דעת הרא”ה הנ”ל, דמהני ס’ אף בצלי, ואע”פ דהוה פחות מרותח דמבושל, מ”מ מפעפע החלב בשוה. אלא דלפ”ז קושית הת”ח הדרה לדוכתיה, ודו”ק. אח”כ מצאתי שקרוב לדברי (כתוב) [כתב] הלב אריה ז”ל

ע”ש גמרא, ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאי, ופרש”י ז”ל וז:ל: נחתום עכו”ם, ואשמעינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו, ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או”ה,” עכ”ל. מהא דמפרש קפילא נחתום, ע”כ דלאו ע”ש האי מעשה קרי ליה כן, אלא דבעינן אומן היודע להבחין בין הטעמים, ומ”מ בעינן לפי תומו, ולא סמכינן אחזקה, דאומן לא מרע אומנתו. ופירוש זה הוא פלא והפלא. חדא, דלמה צריך אומן ולא סגי באינו נרגש לסתם בני אדם? ובפרט לדעת רש”י ז”ל דטכ”ע לאו דאורייתא, ומכש”כ אם נאמר דאחר ששים קאמר דבעי קפילא, דודאי רק דרבנן הוה האי טעמא שלאחר ס’, ולמה לן להחמיר להחמיר להצריך אומן המרגיש יותר מסתם ב”א? שנית, אמאי בעינן (מסלפ”ת) [מסיח לפי תומו], ולא נסמך אאומן דלא מרע אומנתו כמש”כ התוספות? ומה שהוסיף רש”י ז”ל דלא (ידיעותו) [יודיעוהו] שצריכין לו לדבר או”ה, הוא סותר למה שכתב תחלה לפי תומו, דהרי מסלפ”ת היינו שלא ישאלו כלל, רק כלאחר יד יוציאו ממנו מה שהרגיש. והרבה דיו נשפך לפרש דעת רש”י ז”ל, ובכל מה (שכתב) [שכתוב] בזה באחרונים ז”ל לא נח דעתי. וזה מה שנראה לפע”ד בזה. הנה תחלה נאמר דרש”י ז”ל היה מדקדק שיטתו מלשון הגמרא דמדלא קאמר “יטעמנהו” לקפילא, אלא “ליטעמיה”, משמע מאליו ולפי תומו, וממילא גם קפילא, ע”כ אומן קמאר. ולא על שם המעשה העושה עכשיו קראו כן, דכיון דהוא כלאחר יד ולפי תומו, טועם ולא בתורת ציווי לידע ולהבחין בטעם המאכל איך קראהו קפילא בשביל עשיית דבר שאינו מתכווין לכך, אלא ודאי דנקרא כן ע”ש אומנתו, שהוא נחתום. וזה נכון מאד. אבל נשאר עלינו לבאר למה צריך לכל זה, ואם הוא אומן דלא מרע חזקתו למה לי לפי תומו? אבל דע כי מאחר דאנן מהדרינן לברר אחר ששים אי אית ביה טעמא קלישתא שאסרו חז”ל, כל שטועם לפי תומו ואינו מתכווין לכך, לא סגי לן בסתם ב”א, אם אמר טעמיה כלאחר יד ולפי תומו יאמר, שלא הרגיש אותוא הטעם שאנו דנין עליו דכיון שלא נתכווין להבחין בטעמים, מלתא דלא רמיא עליה הוה ולאו אדעתיה, ולכן בעינן דוקא שידע בשעת טעמיה שיש נפקותא בטעימתו. ואז  ודאי סגי גם בסתם ב”א, כל שלא הרגיש, ולכן סבי ליה בסתם כהן, וכל שנותן לקפיל אומן הוא מפסיד ממון של ישראל חנם. אמנם בתערובות דאיסורא, מה נעשה אם ליתנה לקפילא אומן שיטעמנה ויאמר לנו כפי אומנתו אם הרגיש, הרי הפרסנו על מידה להחמיר יותר מדי. ואם שנטעמנה לסתם נכרי, הלא אינו נאמן לנו בהגדתו שלא הרגיש. ומלתא דעבידי לגלוי לא שייך כאן, דבסתם ב”א איכא דמרגיש ואיכא דלא מרגיש, כי חושי ב”א חלוקים. וכמו בבדיקת סכין, דאין כל אצבעות שוות, כן בחוש החיך הטועם. ואם נתנו לו לטעום כלאחר יד ולפי תומו, לא סגי בהכי, דכל שלא כיוון להבחין, אינו מרגיש כ”כ כמובן, ולכן נתן רבי יוחנן, דחכים בטרפות ובכל מילי עצה טובה ומושכלת, ליתן לקפילא ארמאי דליטעמיה לפי תומו מפני דאומן הרגיל בטעימת המעכלים להבחין בין הטעמים, גם בטועמ לפי תומו בלי כוונה להבחין הטעמים, ירגיש עכ”פ בסתם ב”א בכוונה ואין מידת הדין לקוי אם נסמך על הגדתו, ולכן קאמר (“לטעמיה”) [ליטעמיה], דהיינו לפי תומו. ודייקי קפילא ארמאי, שהוא אומן להבחין, כדי להבחין אבל אחר שכבר טעים, שפיר מצינן לשאול אותו בתורת אומן מה שהרגיש, כי הגדתו אינה צריכה להיות מסלפ”ת, דכיון דהוא אומן, שפיר סמכינן אחזקתו שלא מרע אומנתו כמש”כ התוספות. ולכן דקדק רש”י ז”ל שלא הזכיר “מסיח”, רק דסמכינן עליה, לפי תומו, ר”ל בטעמיה לפי תומו, דהרי מלשון “וליטעמיה” נשמע רק דהטעימה תהיה כלאחר יד ולפי תומו. וא”כ, אח”כ דשואלין אותו בתורת אומן זה שהרגיש, הוסיף רש”י ז”ל שפיר “דלא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או”ה, אלא דנפ”מ למלתא אחריתא דאם יודיעוהו שלדבר או”ה צריכין, יש חשש שכדי להכשיל יאמר דלא הרגיש ולא יפסיד אומנתו בכך, כי הכל יודעים דדרכם כן להכשיל. ובזה דברי רש”י ז”ל מזוקקים ומצורפים כזהב וככסף, וחכמת שלמה דיבר בו בפירושו של הני שלשה תיבות ד”ליטעמיה קפילא ארמאי”. ומה מאד מיושב בזה קושית התוספות שהקשו על הא דרבא, דעמד על הברייתא לשאול, בשלמא תרומה טעם ליה כהן, אלא בב”י מאן טעים ליה, שהקשו להם למה לא קמתמה רבא על כל הני משניות דקתני בהו בנו”ט בתערובות יי”נ ובב”ח. ולפי האמור בשיטת רש”י ז”ל ניחא, דבכל הני ידע דאפשר לסמוך אאומן נכרי מצד חזקתו דלא יפסיד אומנתו. ואי דבאומן שהוא מרגיש יותר ימצא שיחמיר שלא כדין, שאני היכי דאפשר מהיכי דלא אפשר, אבל כאן בברייתא דקתני תרומה ובב”ח בהדדי, משמע ליה דשווין הן דנותן טעם בב”ח כנ”ט בתרומה. ואם נצטרך בב”ח אומן המבחין בטעמים, הרי אינו שווה האי נ”ט עם נ”ט בתרומה, דשם לא צריך אומן, אבל השתא דאמר ר”י דסמכינן אקפילא ארמאי בטעימה דלפי תומו, אז שפיר שווין הן כנ”ל. ואע”ג דלפ”ז חסר בדברי רבא האי תיבת “דלטעמיה” דמיניה ילפינן כל זאת כנ”ל, אין זה קושיא, דכיון דקאמר דשמעינן מר”י דסמכינן אקפילא ארמאי, ע”כ באופן הנ”ל קאמר, דאי בתורת אומן ומשום חזקה דלא מרעה אומנתו, אין זה רבותא, דפשיטא, דהרי על האי חזקה סמכינן בכ”מ, אלא ודאי דהרבותא דסמכינן אטעימה שלפי תומו, ודו”ק

ע”ש גמראת דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בישל בנ”ט וכן תרומה: ועיין (ברא”י) [בראש יוסף] שהביא דברי (הרמב”ם) [הריטב”א] ז”ל בשם הרא”ה ז”ל דמייתורא דהאי רישא, דפשיטא הוא דלא יבשל חלב בקדרה שבישל בה בשר, מדקדק הרא”ה דאתא לאשמעינן דדוקא בבת יומא, אבל באינה ב”י מותר לכתחלה ולא גזרינן אטו ב”י, משום דהתירא בלע. והנה בתרומה לא כ’ [קשיא?] מידי, דלמה יהיה מותר אינה ב”י דהרי כאן לזר איסורא בלע. ועיינתי בריטב”א גופא ומצאתי שכתב דהתירא בלע אינו דומה לכלי מדין

ולכאורה אין מובן לדבריו, הרי אדרבה מקשין העולם איך יליף טכ”ע מגעולי נכרים, דלמא משום בב”ח ציוה להגעיל דלכ”ע בבב”ח אמרינן טכ”ע. אבל באמת קושיא זו, כרוב קושיות העולם, אין לה התחלה כלל, דאי רק משום כלי חלב כדי לבשל בהם בשר, וכן להיפך, ציוה התורה להגעיל, למה המתין (בפ’) [בפרשה?] זו עד מלחמת מדין? הלא בכל בית ישראל יש כלי חלב ובשר, ואם רוצה להשתמש בהם, להיפך צריכין הגעלה. ואל תשיבני דאה”נ, אלא דאגב ציוה להם להטבילם מטומאת עכו”ם, היה מוכרח לצוות גם אהגעלה, דזה ליתא, דהרי טבילת כלים, לדעת הרמב”ם ורוב ראשונים, אינו אלא מדרבנן, וקרא ד”וטהר” אסמכתא בעלמא. אלא אפילו לדעת הרשב”א ז”ל שדאורייתא הוא, ונאמר שכלי תשמיש צריכין תחלה העגלה קודם טבילה, אז ודאי לא דיברה תורה אלא מכלים שנשתמש בהם איסור, אבל נשתמש בהם חלב טהורה, למה נבעי העגלה לטבילה? ועכ”פ ברור הדבר דמשום בשר או חלב לא ציוותה התורה להגעיל, רק משום בשר או חלב, שאסורים בעצמם משום (טמאה) [טומאה] וטו”נ. ולכן יפה קאמר הרא”ה ז”ל, דבכלי מדין לא דיברה מהתירא בלע, וממילא דלא דיברה מתרומה בלע, דודאי לא היו בתוך כלי מדין. אלא דתימא גדולה היא, דמה רצה בזה לומר? הכי בשביל זה לא נצריך מה”ת הגעלה בקדרה ב”י מבשר לחלב ומתרומה לחולין בשביל שאינם דומים לכלי מדין? אתמהה! והיה עלה בדעתי דהרא”ה ז”ל סובר כקושית המהר”ם א”ש ז”ל שהביא ק”ז בעהחת”ס ז”ל בתשובה פ”ו ליו”ד, דחקר אפילו אי בכל האיסורין טכ”ע דאורייתא, מ”מ לא אסרה תורה אלא טעם הבא מן הממש, כמו משרת ענבים, שהמים קבלו טעם מן הענבים, וכן יקדש להיות כמוהו, וה”ה בב”ח, טעם הבא מן הגדי לתוך החלב, אבל טעם כלי לתוך חלב, שהוא טעם מן הטעם, מנ”ל? ואפילו מאן דיליף מגע”כ הרי אין בזה אלא עשה דתעבירו באש, ולא לאו ללקות על האי טעם היוצא מן הכלי. וא”כ, איך נאמר דתיתהווה בב”ח מפליטת כלים, עיי”ש דרבו, החת”ס זצ”ל, קלסיה בסברתו, אבל כתב דסוגית הש”ס וכל פסקי הפוסקים לא חלקו בזה, בין טעם הבא מן הממש ובין טעם הבא מן הכלי. ואם הרא”ה ז”ל סובר כן, שפיר כתב דבהתירא בלא לא מצי להיות בב”ח, ולכן לא בעי הגעלה כלי בשר לחלב, או להיפך, מה”ת. אלא דגם אז עדיין קשה בתרומה, מ”ט לא נלמד לאסור טעם היוצא מן הכלי לתוך חולין, כיון דכאן איסורא בלע לגבי זר? שנית, עדיין קשה דאם לזה כיוון הרא”ה, וס”ל דבאמת אין איסור מה”ת לבשל חלב בכלי של בשר, וכן להיפך, מה”ט דהתירא בלע, וא”א ללמוד מכלי מדין רק איסורא בלע, כי מכח טכ”ע א”א לאסור רק טעם מן הממש ולא טעם מטעם, וא”כ, נפל פיתא בבירא. דמה קשיא ליה, דהתנא מה קמ”ל באמרו דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, פשיטא? הלא צריכה רבה, דהרי מה”ת שרי, וע”כ מדרבנן אסור וצריך להשמיענו איסור זה באיזה משנה או ברייתא. ולפע”ד, באמת נראה דהאי ברייתא, מש”ה נקט בב”ח ותרומה, הני דלא היו בכלי מדין, להשמיענו דאין בהם איסור תורה לבשל, כיון דהוא פחות מטע”כ. וניהו דאסרה תורה כלי מדין, ונאמר דלאו חידוש הוא דלא אסרה אלא קדרה ב”י, מ”מ דין חדש הוא לאסור פליטת כלים, טעם הבא מן הטעם, ולא למדין רק על הני איסורים שעליהם קאי הקרא לצוות להגעיל, ולא בב”ח דהתירא בלע ולא תרומה דיא איסורו שוה בכל, וה”ה נמ כלי יין לנזיר, ודלא כמו שכתבו התוספות בפסחים ובנזיר בסוגיא דטע”כ, דה”ה כלי יין, דהרי ציווי דהעגלת כלי מדין, כמו דלא היה על כלי חלב או בשר משום דמה ענין זה למלחמת מדין, כמש”כ לעיל? ה”ה כלי יין לנזיר נמי אין לו שייכות למדין. וא”כ, למ”ד דיליף טכ”ע מגע”כ, באמת לא יליף רק לאיסורי (טמאה) [טומאה] ונו”ט ודם וחלב, שישראל נזהרים בהם ולא עכו”ם, אבל בשר או חלב או תרומה לזר ויין לנזיר, טכ”ע בפליטת כלים לא שמענו לדעת הרא”ה ז”ל, אשר כפי הנראה שכן סובר האי תנא דברייתא, אשר משום זה צריך להשמיענו דמ”מ מדרבנן אסור לבשל בהם. וממילא, גם באינו ב”י, אפשר דלא פלוג רבנן אע”ג דהוה גזל”ג. ועכ”פ, מכאן א”א למידן היתר, ודו”ק היטב

אחרי כתבי כל זה, ראיתי בחדושי הצל”ח על חולין שכתב בפשיטות דבלועת חלב בכלי, לדעת רש”י דטע”כ אינו אלא מדרבנן, ק”ו דאינו עושה בב”ח, דאם בלועת איסור אינו אוסר, כש”כ דבלועת היתר לא נעשה איסור, עיי”ש מה שמיישב בזה קושית העולם דאיך למד רבא מכילכית באילפת, דאינו אלא טכ”ע מדרבנן אבב”ח דטע”כ דאורייתא, לסמוך אארמאי. ועכ”פ, כיון שכתב הוא ז”ל דלרש”י איכא ק”ו דבלועת חלב לא נעשה בב”ח, ה”ה לתוספות, דס”ל טכ”ע בכל איסורין דאורייתא, בב”ח עדיין לא שמעינן דבלועת היתר יעשה בב”ח, וכקושית המהר”ם א”ש ז”ל

ע”ש גמרא, אמר רבא (אמרו) [אמור] רבנן בטמעמא (ואמר) [ואמור] רבנן בקפילא (ואמר) [ואמור] רבנן בששים, הלכך וכו’: אין לפרש דכל מקום ששנינו בנ”ט הוא בהתירא, דמצי ליטעמיה כהן, דזה ליתא, דהרי בכל המשניות וברייתות שנינו בנ”ט, בין דהתירא ובין דאיסורא, ובין במבשא”מ ובין במב”מ, כמו במשנתינו ובברייתא דהביא רבא בעצמו, בבב”ח ובתרומה. אלא דכל הני ששנינו בהן בנ”ט, אין פירושן שוה, דבנ”ט דשנינו במשנתינו בגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות, דהוא מב”מ, ע”כ בנ”ט היינו ששים או כבשר בלפת. ובנ”ט ששנינו בבב”ח או ביין במים, היינו בקפילא ארמאי, ובנ”ט ששנינו בתרומה, היינו ע”י טעימת כהן. ולכן קאמר הלכך וכו’, ר”ל דאנן למדין מכל הני משניות וממימרא דר”י, דאמר ליטעמיה קפילא ארמאי, דהדין כן, דששים דקאמר אינה נזכרת בשום משנה, ואיך נאמר דמה דקתני במשנתינו בגיד בין הגידין בנ”ט, שהוא ס’, דבר שלא נזכר כלל? וכמש”כ לעיל במשנה, ודו”ק

תוספות ד”ה (א”ר) [אמר רבא] וכו’ (ואמר) [ואמור] רבנן בס’, באמצע הדיבור, ורבינו אפרים היה דוחה דהכא איירי בחמרא חדתא בעינבא וכו’: ויש לי מקום עיון בזה, דאם נאמר דרבא ס”ל במב”מ בשמא באמת במשהו כרב, ורב יהודה דמב”מ לא בטל, א”כ באינו שוה בשמא אבל שוה בטעמא כחמרא (חדא) [חדתא] בעינבא, למה בעי ס’ ולא סגי ברוב כמו תערובות יבש ביבש? ואי משום גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו, לגזור אינו מינו בשמא אטו מינו בשמא, וליתסר במשהו. ואולי י”ל עפ”י דברי הריטב”א ז”ל (ע”ז) [עבודה זרה] ע”ג ע”ב, דס”ל דהא דקאמר רב ושמואל דכל איסורין שבתורה במשהו מדרבנן קאמרו, ואפילו לרבנן דר”י. וא”כ, לא שייך לגזור אינו מינו בשמא אטו מינו בשמא, דהוה (גזל”ג) [גזרה לגזרה]. אבל אוט מינו בטעמא, ליכא רק חד גזרה, דטע”כ דאורייתא. וכשאני לעצמי, אפילו לר”י לא ידעתי מנין לו לאסור תערובות מב”מ מה”ת, דהרי ח”ש בתערובות לכ”ע לא אסור אלא מדרבנן. וא”כ, בכל תערובות פחות מכדא”פ, ליכא מן האיסור אלא ח”ש ובתערובות, ואיך יאסר מה”ת לאכול ממנו? ומהא דדם הפר ודם השעיר, דיליף ר”י דאין דם מבטל דם, לא נשמא אלא דלא בטל, והוה כבעין. ונפ”מ לענין כיסוי הדם ןלענין זריקה וכדומה. אבל לענין אכילה,דבעינן כזית בכדא”פ, מה מהני לן דלא בטל המיעוט ברוב, אבל מיעוט בתערובו עכ”פ הוה, דאין בו איסור תורה? ואני לא מצאתי מקום בש”ס שיהיה נשמע ממנו דר”י אוסר תערובות מב”מ במשהו מה”ת, דעיקר הפלוגתא דר”י ורבנן לאו לענין איסורי אכילה איתשל, ובאיסורי אכילה דקאמר דלר”י אוסר במשהו, וכדלקמן דף ק”ט ע”א, באמת רק מדרבנן קאמר. וממה דגזר רב בחמץ בפסח, אינו מינו אטו מינו, אין ראיה כ”כ, דהרי מצינו הרבה גזל”ג, והרי להרבה פוסקים ובראשם הרמב”ם טכ”ע גופא אינו אלא מדרבנן, ומ”מ גזרו כמב”מ להצריך ס’ אטו אינו מינו. ומהאי דברי הריטב”א ומשאר פוסקים ראשונים ואחרונים נראה דלר”י מין במינו במשהו מן התורה. והדבר צריך תלמוד

ע”ב גמרא, הני אטמהתא דאימלחו ביה ריש גלותא בגידא נשיא וכו’, מכלל דכרותח דצלי קאמר, קשיא. ובכ”מ דקאמר בגמרא קשיא, יש לו (תירץ) [תירוץ]. וכאן איכא (תירץ) [תירוץ] מרווח עפ”י מה שכתבו התוספות לעיל דרבינא ע”כ משום שמנו של גיד אוסר, דמסתמא לא יחלוק על ההלכתא שקבעו לעיל דאבגבנ”ט. וא”כ, י”ל דס”ל לרבינא דשמנו של גיד מפעפע כחלב, ולכן אוסר גם בצלי. ורב אחא סבירו ליה דכחיש בטבעו, ואינו מפעפע, או כדעת הר”ס שהביא התוספות דשמנו אינו אוסר יותר מן הגיד, ודו”ק

ע”ש אר”א אר”י כל איסורין שבתורה משערין כאלו הן בצל וקפלוט: האי שיעורא רק על האיסור לחודא קאי וכמו שפרש”י ז”ל. והא דנקט תרתי בצל או קפלוט, משום דאם ההיתר מחד מני משערין האיסור בשני, אבל במשנה, דיהב שיעורא לאיסור ולהיתר, לא בעי רק חדא לכל חד כבשר איסור בהיתר של לפת. וכתב רש”י  ז”ל דאי שיעורא דבשר בלפת רק לגיד הנשה נאמרה, ור”ל לגיד בירך, לכן לא סגי בשיעורא דגיד לבד, לומר דהוה בשר, דהרי גם ההיתר הירך בשר הוה ולכן אתא הקבלה גם לשיעורהירך דהוא כלפת. אלא דזאת רק לגבי גה”נ, דקליש טעמו, כן הוא, אבל בשער איסורין משערינן האיסור כבצל או כקפלוט, וההיתר כמות שהוא. וממילא דליכא ליתן שיעור מסויים מהאי שיעורא דר”י לומר שהואששים או מאה, דהרי דבר זה תלוי עדיין בהיתר מה הוא, וממילא גם בתערובות מב”מ אין השיעור שוה לר”י, דהרי רואין האיסור כאלו הוא בצל, וההיתר תמיד כפי מה שהוא. כן מתפרש ע”כ לדעת רש”י ז”ל, והוא פלא והפלא. חדא, דהלא במתניתין תנא אח”כ גיד בין הגידין וחתיכא בין החתיכות בנ”ט, ולא קתני כיצד משערין את אלו. ולדעת רש”י בעינן כאן שיעור אחר, לא מבעי בחתיכת נבלה ודג טמא בין חתיכות היתר, אלא אפילו בגיד בין הגידין, דאם נאמר דשיעור בשר בלפת דוקא לגיד בירך אתא, ומשום דגיד קליש טעמיה, א”כ בשההיתר ג”כ גידין דקלושין בטעמם, אין כאן מקום להקל נגד שאר תערובות מב”מ. ואי בחתיכה בין החתיכות בעינן האיסור כבצל, למה בגיד בין הגידין לא נשער כמו בחתיכה בין החתיכות? וכיון שכן, איך סתם לן התנא לכתוב בנ”ט, ולא מפרש כיצד משערין כמו שמפרש בירך שנתבשל בה גה”נ? הא חדא. שנית, קשה טובא על גוף הענין: איך אתא הלכה על גיד בירך לשער כבשר בלפת כיון דבאמת אין הגיד בירך נרגש, אם מפני שטעם הגיד כטעם הירך, והוה מב”מ בטעמא, או אפילו אינם שווין ממש, אלא דגיד טעמא קלישתא ואינו נרגש בירך שהטעמים קרובים עכ”פ, הלא דין מב”מ אית ליה, דכל שלא  נרגש הטעם, הרי חד בתרי בטל לתנא דמתניתין דאית ליה כרבנן דר”י דמב”מ בטל. ואיך אפשר דאתא הלכה על תערובות גיד בירך, בייחוד שיעור לאסרו כאלו היה בשר בלפת, ובשאר תערובות מב”מ או טעמם קרובים, כמו בשר שור עם בשר עז או כבד ובשר, קם דינא דכל שלא נרגש בטל מה”ת ברוב, כי לית לן שום לכ לאסור תערובות מב”מ, רק בגיד בירך? הכי יש דבר זר יותר מזה? וכבר כתבנו במשנה דדעת רש”י ז”ל, דשיעור דכבשר בלפת הוא הללממ”ס, אין לו מקום כלל אלא בשנאמר דטכ”ע עד איזה שיעור הוא דאורייתא, ולמעלה מאותו השיעור אין הטעם אוסר מה”ת, ואתא ההלכה לקבוע לן עד כמה אוסר הטעם, ואמרה עד כבשר בלפת, ר”ל עד שדרך ליתן בשר להטעים הלפת. והוא כפי ששערו חז”ל ששים. וכל טעם הנרגש אחר האי שיעורא אינו אסור מה”ת, וממילא גם במב”מ הצריכו חז”ל שיעור זה מדרבנן משום לא פלוג. ואע”ג דגם למעלה מס’ אסרו חכמים כשנרגש הטעם אשר מה”ט בעינן עוד קפילא, אבל לגבי מב”מ וה”ה בגה”נ בירך, דהוה עכ”פ כעין מב”מ בטעמא, סגי בהאי שיעורא דאורייתא כבשר בלפת, שהוא “סמך”. ור”י, דאמר כבצל וקלוט, ע”כ לשער אתא כל האיסורים חוץ מגה”נ וחוץ ממב”מ ובמקום דליכא קפילא. ותדע שכן הוא, דהרי ר”י בעצמו הוא דקאמר לעיל בעובדא דכילכית באילפת, ליטעמיה קפילא ארמאי, ולא שיערו כבצל וקפלוט, ואין לומר דחוץ משיעור זה היה מצריך עוד קפילא ארמאי, וכמו דלרש”י נוסף על שיעור “סמך” בעינן קפילא, דהרי בבצל וקפלוט אין לומר כן בשום אופן, דהרי פריך ליה ר”א לאביי ולישערינהו בפלפלין ותבלין, וא”ל שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. ולא עוד דבלא”ה שיבוש הוא לומר כן, דהרי שיעוריה דבצל וקפלוט ע”י טעימה הוא, כי משערין האיסור כאלו הוא בצל ומערבי האי חתיכת בצל בהיתר וטועמין אותו, אבל שיעור מסויים לר”י ליכא. וא”כ, תרי טעימא, אחת טעימת ישראל בבצל ואח”כ טעימת פקילא ארמאי בהאי כילכית באילפת ל”ל? דכיון דכבר טעם ישראל אילפת שנתנו בו כשיעור כילכית בצל או קפלוט ולא הרגיש, איך ירגיש הנכרי הני דגים קטנים שהעבירו מתוך האילפת? ועוד הכי ע”ז אתא ר”י להשמיענו דסמכינן (אקפלילא) [אקפילא] ארמאי? אתמהה! אלא ודאי דר”י בדליכא קפילא קאמר. אבל בדאיכא קפילא סגי בס’ שהוא שיעור דאתא מהלכה, ועל חשש טעם שאחר ס’ סמך אקפילא. כן מתפרש הסוגיא לדעת רש”י שבמשנה דכבשר בלפת הוא הללממ”ס. ולא קשה כלל קושית התוספות דר”י פליג אדרבא, דהאי ר”י אתמר קודם דאיפסק הלכתא מאמוראי בתראי בע”ז דכל איסורין שבתורה בס’. ואז עדיין חששו על טעם שלאחר ס’, אבל אחר דאיפסק הלכתא דלא חיישינן אחר ס’, עכ”פ בדליכא קפילא, די בס’ לחוד. ולכן מה שפירש רש”י ז”ל דכגון מב”מ בעי לר”י שיעורא כבצל וקפלוט הוא פלא והפלא וכספר סתום. ולולא דמיסתפינהו הייתי מוחק תיבות אלו בדברי רש”י ז”ל, ודו”ק היטב

שוב נתיישבתי דגם (לפירשנו) [לפירושנו] זה עדיין קשה אי ר”י רק אאיסור קאמר האי כבצל וקפלוט וע”י טעימת ישראל שמערב בצל כשיעור איסור בשיעור היתר שאנו דנין עליו ואין כאן שיעור מסויים רק טעימה ממש בכל פעם ופעם. א”כ, האי בצל וקפלוט, מאי עבידתא? דלמא לא סגי אם יש “סמך” כשיעור ההלכה לטעום אח”כ בהיתר למשל בנפל כזית נבלה בתבשול ששים זיתים של ירק לערב כזית בשר כשר בס’ זיתים של ירק ולטעום, וכמו דסמך בכילכית באילפת אטעימת קפילא ארמאי אחר ששים, למה לא נסמוך אטעימת ישראל בתערובות היתר כיוצא בו אם לא שנדחק לומר משום דיש איסורים דאין למצוא היתר כיוצא בו כמו בב”ח או בשר ודגים טמאים דטעמם ודאי חלוק הרבה מן הטהורים. ולכן אין לסמוך ליקח תמורת בשר טמאה בשר טהורה, וצ”ע

ומעתה יתפרשו דברי ר”נ הכי: דתחלה קאמר גיד בס’, ואין הגיד מן המנין. והא גופא אתא לאשמעינן, דשיעורא דכבשר לבפת דקתני במתניתין, דהוא “סמך”, היינו לבד מן האיסור. ונקט גיד משום דעליה קתני במתניתין דשיעורין כבשר בלפת, וממילא ומכש”כ בכל איסורי התורה כן הוא. אבל אין לומר דגיד נקט משום דטעמא קלישתא הוו”א להקל בו, דהרי משנה שלמה הוא דמשערין כבשר בלפת, הרי דבשר נבלה בלפת שוה בשיעורו עם גיד. אלא נקט גיד משום דהתנא עליו קאי לומר כבשר בלפת. וכן נראה דסברו התוספות ז”ל, שהעמידו דבריהם על ביצה בס’ לכתוב וה”ה בשאר איסורים ולא נקט ביצה אלא שלא תאמר מים בעלמא היא. ולמה לא נתקשו על הא דגיד בס’ דקאמר? ע”כ דסברו דגיד נקט משום דהתנא בגיד קאמר כבשר בלפת, וה”ה שאר איסורים, ואח”כ קאמר דבכחל, כיון דאינה כולה איסור, רק החלב הכנוס בתוכה עולה לכאן ולכאן ומצטרף עם הנ”ט של היתר להשלים הששים. ואח”כ דביצה אינו כן אלא בה בעינן “סמך” לבד ממנה כשאר איסורים. ואי ביצת טמאה קאמר וכס”ד שבגמרא, צ”ל דהוו”א כיון דהקליפות של הביצים מצטרפין לבטל וה”ה (הקלופה) [הקליפה] של הטמא, א”כ די ב”סמך” ולצרף האיסור כמו בכחל, קמ”ל דלא. אבל מה שכתבו התוספות ד”משום דאיכא ביצת טמא דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא”, עכ”ל, דבריהם אינם מובנים, דמשמע דקאו אמסקנת הש”ס, דביצת אפרוח קמיירי, וע”ז כתבו דהוו”א להקל גם בביצה שיש בו אפרוח, משום דשאר ביצים מיא בעלמא נינהו, ואין לזה מובן כלל. דמהיכי תיתי נקל במה שיש לו טעם גמור משום הני דלית בהו טעם? ואם נדחק בלשונם, ונאמר דכוונתם כס”ד דביצה טמאה קאמר, ואתא לאשמעינן לאפוקי ממה דאמרו אינשי, גם זה ליתא. דמה ענין זה לכאן בהאי מימרא דנראה בעליל דעיקר דאתא לאשמעינן הוא דאין האיסור עולה במנין הששים. ועוד זאת, דלמה לא פרשו התוספות לפי המסקנא דביצת אפרוח קאמר מה אתא לאשמעינן? ולכן דברי התוספות לפני כספר החתום. ולי נראה דלפי המסקנא דביצת אפרוח קאמר, אתא לאשמעינן שלא תאמר דדומה לכחל, דאינו כולו אסור, דהרי האפרוח אינו ממלא תא כל החלל דאית ביה גם פרש הרבה כידוע ותסגי בנ”ט והוא, להשלים ה”סמך” כמו בכחל קמ”ל דלא. כנלפע”ד נכון מאד

ודע דרש”י ז”ל (פירוש) [פירש] ביצה בס’ ביצה של עוף טמא. והקשה (הרא”י) [הראש יוסף] ז”ל למה לא ביצת טרפה או נבלה? והנה תלונתו אינו נגד רש”י ז”ל, כי הלא הגמרא אמר כן כאשר מפרש דהב”ע בביצב אפרוח קפריך אבל טמאה לא. הרי דהש”ס היה סובר דאם לא בביצת אפרוח, אז בביצת עוף טמא קמיירי, אבל מזה ראיה לשיטת הסוברים, וכאשר הכריע גם הרמ”א ז”ל בריש סימן ק”ט, דכל שבטל יבש ביבש חד בתרי, תולא נאסר גם בנתבשלו יחד, דאין איסורו חוזר וניעור ע”י הבישול כל שנתבשל ביבש ונהפך האיסור להיות היתר, עיי”ש. ולכן לא מצי מיירי כאן בביצת טו”נ, דהרי בטל חד בתרי, ולמה לי ששים בבישול, דהרי ביצת טרפה אינה ניכרת בתוך שאר ביצים. אבל אי בביצת עוף טמא או כפי המסקנא בביצת אפרוח קמיירי, שפיר בעי ס’, דהרי הוא ניכרת, ואינה בטלה בין הביצים הכשרות, ודו”ק

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s